ההבדל בין אימון אישי לפי שיטת הצעדים הקטנים לבין דרך הזבנג וגמרנו

בגלל רגישות וחיסיון את הפוסט הבא אכתוב בזהירות ובכלליות. 

מישהו, שהוא מאמן אישי לפי שיטה מסוימת הפנה אלי מישהו. 

הוא ביקש ממני שאני אתקשר לאדם עם הבעיה ואציע לו את מרכולתי. 

הסברתי לו שמניסיוני זה אף פעם לא יצא טוב. מי שצריך עזרה כדאי שהוא יתקשר בעצמו ולא שיתקשרו ויציאו לו עזרה. 

הוא מאוד לחץ עלי, וביקש במלוא לשון של בקשה. 

הוא היה מלא אנרגיות וכאשר הוא שמע את ההסבר שלי הוא אמר לי שאני צריך לבוא לסדנה שלו כי הגישה שלי היא שלילית ולא נכונה 

הוא מאוד לחץ, מאוד דחף... 

אני מודה שאני אלרגי לדחיפות הללו. אין לי סבלנות אליהן. 

זה לא שהן לא טובות באופן כללי, אבל לי הן לא טובות באופן פרטי. 

היתה לי את ההרגשה שאני רוצה "להכניס לו". לא עשיתי את זה מתוך ההרגשה שאני מבקש ממנו לכבד את הדרך שלי, אז אולי אני צריך לבקש מעצמי לכבד את הדרך שלו :)

בכל מקרה הוא חידד פעם נוספת את ההבדל בין השיטות השונות. 

שיטת הצעדים הקטנים היא שיטה שונה לחלוטין מהשיטה הישירה והאגרסיבית. זוהי שיטה הרבה יותר צנועה, הרבה יותר בקטן. 

וכמו שכתוב בכל הבלוג הזה הרי צעד קטן ועוד צעד קטן ועוד צעד קטן ועוד... יכולים לעשות שינויים מרשימים ביותר. 

לי זה עובד.

מה איתך?

באימון אישי לפי שיטת הצעדים הקטנים - הצעד הקטן לא צריך להתבצע בתנאים אידאלים

לעתים, אנחנו רגילים, שאם אנחנו רוצים לבצע משהו אנחנו צריכים לחכות לתנאים האידאלים, הטובים ביותר.
כלומר גם אם החלטנו לכתוב פיסקה אחת, שלוקח לכתוב אותה מספר דקות, אנחנו רוצים להיות נינוחים בזמן הזה, ורוצים שיהיה לנו זמן רב בשביל שאם נרצה לכתוב יותר אז לא נצטרך לעצור באמצע.

בשיטת הצעדים הקטנים אין שום חובה ושום בקשה לחכות לזמן האידאלי. להפך, הזמן הרגיל הוא הזמן הנכון, הטוב.
אל תחכו לתנאים הכי טובים. פשוט תעשו את הצעד היומי שלכם וזהו.

כן, צעד קטן לאורך זמן הוא בהחלט  מספיק בשביל להגיע להעשגים גדולים

"זמן זה זמן" - לא לתחמן את עצמנו

אני אתחיל בסיפור שקרה לי.
לפי אימון אישי בעזרת שיטת הצעדים הקטנים, התחייבתי בפני עצמי לכתוב מידי יום פיסקה של כתיבה ספונטנית. אבל איכשהו ראיתי שזה לא נעשה. למרות שמדובר רק בפיסקה.
רק בבדיקה עצמית נוספת גיליתי שבעצם התחייבתי אומנם לפיסקה, אבל למעשה בעיני עצמי ראיתי הצלחה רק אם אכתוב עמוד שלם.
כשגיליתי את זה יכולתי לחזור ולכתוב פיסקה. (שאכן לעתים התארכה).

אם הצעד שבחרנו לא עובד, הרי יש לבדוק האם הצעד הוא לא גדול מידי, או האם אין בו איזה "תיחמון"

כשרוצים לעשות הרבה דברים יש להתחייב רק לאחד

לפעמים יש התלהבות עצומה, רצון עצום לעשות דברים, לקחת על עצמנו הרבה מאוד מטלות, התחייבויות וכד'.

זה יכול לקרות בגלל סיבות רבות.

במצב זה אני מציע להתחייב רק לדבר אחד בלבד.

כלומר למרות שרוצים להתחייב גם (למשל) לכתיבה יומית, גם לעבודה עצמית, גם ללימודים מסוימים גם ל.. גם ל...

אפשר לכתוב את כל מה שרוצים, אבל להתחייב רק לדבר אחר. לא יותר.

את כל השאר אפשר לקחת בתור המלצה שלנו לעתיד, בתור רצון לעתיד, בתור אם יתחשק לנו בקרוב (ואולי בהמשך נתחייב רק אליו)

הרעיון הוא שחשוב לזכור שגישת הצעדים הקטנים, אומרת באמת צעדים קטנים. עדיף צעדים קטנים בדבר אחד. לא לקחת על עצמנו יותר מידי, רק אחד.

אחרי שנעשה משהו במשך תקופה (שבוע/ חודש או יותר) אז נוכל לקחת דבר נוסף.

מניסיוני, כאשר לוקחים על עצמנו התחייבות להרבה מידי דברים יחד, הדבר עלול להוביל ל"התהפכות הסירה" דהיינו שלא לעשות כלום יותר.

כתיבת יומן אישי - הצעדים הראשונים

אני מאמין מאוד בכתיבה יומית. אני סבור שהרבה מאוד פעמים היא יכולה להועיל להתפתחות של האנשים.

יחד עם זאת זה לא קל לכתוב. ישנם תקופות שזה קשה, ישנם תקופות שזה קל.. אבל בתקופות שזה קשה, מה עושים אז?

לפני שאסביר על זה אני רוצה לשתף במשהו שקרה לי.

כבר תקופה שרציתי לחזור לכתוב יומן אישי ולא עשיתי זאת. לא הבנתי למה?

מצד אחד זה לא היה הדבר הכי חשוב לי, מצד שני זה כן היה קצת חשוב לי.

בגלל שהיו לי "דברים יותר חשובים לעשות" לא התעסקתי בשאלה יותר מידי, לא ניסיתי לכתוב יומן אישי בכוח, אבל.. בכל זאת זה חסר לי.

אחרי הרבה זמן, התחלתי לחשוב לעצמי מה קורה פה. והבנתי שהייתי תקוע במחשבה על יומן אישי של שלושה עמודים ליום. כלומר איכשהו תפסתי שכתיבת יומן אישי היא צריכה להיות שלושה עמודים ליום כי אחרת היא לא שווה.

כמובן שמהרגע הזה יכולתי להגדיר לעצמי כתיבה יומית של חצי עמוד ומשהו אחר קרה.

בנוסף, הרגשתי שיש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות אז למה דוקא להתחייב ליומן האישי, אבל לגבי השאלה הזאת אני אכתוב פוסט אחר.

אז זהו, ברגע שאיתרתי את האמונה הקדומה שהייתי איתה (שלושה עמודים ביום או שזה לא שווה) הכל הפך להיות יותר פשוט.

כן, ככה זה עובד :)

מלכודת המושלמות היא אויב משמעותי מאוד של העשייה

כתבנו כבר שלא כדאי לשתף פעולה על הפרקפציוניזם. הייתי רוצה להרחיב את הנקודה הזאת.

להערכתי, המושלמות היא אחד האוייבים הגדולים של היוזמה, היצירה, העשיה ועוד.

חשיבת המושלמות עשויה לגרום לנו לא לעשות את מה שהיינו רוצים לעשות.

הרבה מאוד פעמים אני מוצא ש

• אני לא כותב פוסטים שאני רוצה בגלל שאני יודע שהם לא ייצאו כמו שאני רוצה.
• אני לא עובד עם עצמי בצורות מסוימת מכיוון שאני מוצא שאין לי את התנאים המדויקים שאני רוצה
• אני מתוסכל מעצמי שלא הספקתי דברים ולא מסתכל על מה שהספקתי
• ועוד

אני מוצא שגם אצל חלק האנשים שאני עובד איתם בטכניקה זאת המלכודות דומות. מלכודת המושלמות, מלכודת הכל או לא כלום

ליצור בצעדים קטנים

צעדים קטנים זה לא דבר פשוט במיוחד בעולם בו אנו חיים כשהכול צריך להיות מהר וגם התוצאות חיבות להיות מהירות ומשמעותיות.

להקשיב לקצב הפנימי ולפעול לפיו כשלפעמים הקצב הזה שונה מאד ממה שקורה מסביב הוא לא תהליך פשוט וגם לא קל.

אני בחורה יצירתית ולמרות שאני מאד אוהבת ליצור וזה עושה לי טוב משום מה תמיד ישנם לפכות מאה סיבות למה עדיף לדחות לאחר כך,כשיהיה יותר זמן פנוי

תמיד ישנם דברים הרבה יותר "חשובים" לעשות, צריך לנקות את הבית או להכין אוכל ולעשות קניות, משהוא ביקש עזרה עם משהו וכמובן שאף פעם אין מספיק כסף "לבזבז" על חומרים ליצירה.

החלטתי לקחת את זה בצעדים קטנים אחרי שרעיון לפסל מפסיפס התבשל אצלי בראש כמה זמן (מעל לשנה) עשיתי צעד ראשון וקניתי את תחבושות הגבס ליצירה הם שכבו אצלי כמה חודשים, אחר כך חיפשתי את הקרש המתאים ובדיוק לאחותי היה קרש שהיא מצאה ורצתה לעשות משהוא אבל בסוף החליטה שלא והוא עבר אלי.

לפני כשבועיים קניתי את שאר החומרים, כרגע עוד לא התקדמתי יותר אבל את הצעדים הראשונים כבר עשיתי יש רעיון ויש חומרים. אני מנסה לא להלחיץ את עצמי שזה לא מספיק כי זה לא גמור ושזה לוקח יותר מדי זמן ואומרת לעצמי כל הכבוד על שאת הצעדים הראשונים כבר עשיתי וכבר התקדמתי לכוון.

מזכירה לעצמי שצעד אחד קטן בכל פעם זה בהחלט מספיק בשבילי!